מצפן אזרחי

התרגלנו לומר: “המלחמה תיגמר — ויהיה קל יותר”.

אבל יש כאן בעיה. עבור אנשים רבים בישראל, המלחמה לא באמת נגמרת.

הפסיכולוגיה הקלאסית התייחסה לטראומה כאירוע שכבר קרה: מלחמה, אסון או מתקפה. האירוע הסתיים — והגוף מתחיל בהדרגה לחזור לאיזון.

אבל ישראל גרמה לחוקרים להסתכל על הדברים אחרת. כי יש אנשים שחיים בתחושה של: “זה יכול לקרות שוב”.

כך נולד המושג “לחץ טראומטי מתמשך” (Continuous Traumatic Stress – CTS).

וזה לא מתבטא רק בפחד. לפעמים זה נראה אחרת לגמרי:

— בודקים חדשות בלי הפסקה; — קשה להירגע אפילו בבית; — תחושת מתח פנימי מתמשכת; — קופצים מכל רעש חד; — תחושה שמשהו עומד לקרות; — התפרצויות כעס או עצבנות; — בעיות שינה; — קושי להתרכז.

והחלק הקשה ביותר — הילדים.

כי מבוגר לפחות זוכר איך נראים החיים בלי המתח הזה. אבל ילד יכול לגדול כשהוא חושב שמצב כזה הוא נורמלי.

בשנת 2025 פורסם מחקר על ילדים ומשפחות בישראל לאחר אירועי 7 באוקטובר:

Children of War: Examining the Associations between War Exposure, Maternal PTSD, and Continuous Traumatic Stress on Israeli Children’s PTSD

החוקרים מצאו שלחץ מתמשך משפיע לא רק דרך האירועים עצמם, אלא גם דרך מצבה הרגשי של המשפחה. ההשפעה הייתה משמעותית במיוחד אצל ילדים צעירים.

כאשר חברה חיה לאורך זמן במצב של לחץ מתמשך, גם הצורך בתמיכה פסיכולוגית גדל. לכן שאלת הגדלת מספר הפסיכולוגים ושינויים בחוק הפסיכולוגים משנת 1977 היא כבר לא רק שאלה מקצועית.

זו שאלה על העתיד של החברה שלנו. שאלה את מי נגייס לצבא בעוד כמה שנים. שאלה האם בכלל יהיה את מי לגייס, והאם לצעירים הישראלים שיגיעו לצבא תהיה יציבות רגשית.

חוק הפסיכולוגים נחקק בשנת 1977. בתוכניות המפלגות לפני הבחירות לא ראינו התחייבויות ברורות לשנות את המצב ולהגדיל את מספר הפסיכולוגים.

ומה אתם חושבים? אולי הגיע הזמן לדמוקרטיה ישירה? מצב שבו שואלים אזרח אחראי מה הוא רוצה לא רק ביום הבחירות — אלא באופן קבוע.

ד”ר גוטניק “המצפן האזרחי”