אזרחי

אלימות נוער והניסיון של אנשי החינוך מהעבר

בשנים האחרונות מדברים בישראל יותר ויותר על אלימות נוער, קטטות רחוב, בריונות ותחושה שחלק מבני הנוער גדלים ללא מסגרות וערכים ברורים. ברגעים כאלה כדאי להיזכר באיש החינוך הדגול אנטון סמנוביץ’ מקרנקו, שעבד עם נערים חסרי בית לאחר המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה — עם ילדים ובני נוער שהחברה כבר למעשה ויתרה עליהם.

אלה היו ילדי רחוב: גנבים לשעבר, חברי כנופיות, בני נוער שגדלו בתוך כאוס, רעב ואלימות. אך מקרנקו הצליח לעשות דבר שנראה אז כמעט בלתי אפשרי — להחזיר להם את כבודם האנושי ולהפוך אותם לאנשים מחונכים ובעלי אחריות.

הדבר הראשון שהדהים כל מי שנכנס לקומונה על שם דזרז’ינסקי היה היופי והסדר. שבילים נקיים, פרחים, גינה מטופחת, מראות, ניקיון ואסתטיקה בכל מקום. מקרנקו הבין דבר פשוט: אדם מתחיל לכבד את עצמו כאשר הסביבה סביבו מכבדת עבודה, סדר ואנשים.

הוא בנה את החינוך לא על השפלה ופחד, אלא על אמון ואחריות. בקומונה לא נעלו מחסנים, ובהדרגה בני הנוער הפסיקו לגנוב. הם למדו לא רק משמעת, אלא גם תרבות דיבור, יכולת להקשיב, להתווכח בכבוד, לכבד מבוגרים, לעמוד במילה שלהם ולא לאבד את צלם האנוש.

מאוד אופייני לכך שמקרנקו מעולם לא התייחס לחניכיו כאל “אנשים מקולקלים”, גם כאשר מדובר היה בעבריינים לשעבר. הוא ראה בהם לא את העבר שלהם — אלא את האפשרות לעתיד.

ידוע גם הסיפור על סמיון קלבלין — עבריין צעיר שישב בתא נידונים למוות. מקרנקו לקח אותו תחת חסותו והפגין כלפיו אמון כמעט מיידי. הנער לא ברח, ובהמשך חייו הפך בעצמו למחנך שעבד עם בני נוער קשים.

יש גם את הסיפור על שתי נערות שקטפו תפוחים ירוקים מהעץ בקומונה. מקרנקו לא צעק עליהן ולא העניש אותן בפומבי. הוא רק ביקש לקחת לעצמו כמה תפוחים. חודש לאחר מכן, כשחילקו לכולם תפוחים בשלים ומתוקים, אותן נערות קיבלו דווקא את התפוחים הירוקים והחמוצים שקטפו בעצמן. “חבל שלא נתתן להם להבשיל”, אמר להן. מאז אף אחד כבר לא קטף תפוחים בלי רשות.

רבים מהרעיונות שעליהם דיבר מקרנקו לפני כמעט מאה שנה נשמעים גם היום כרעיונות חינוכיים מודרניים:

— הסביבה מעצבת התנהגות;

— כבוד עובד טוב יותר מלחץ מתמיד;

— בני נוער צריכים תחושת שייכות;

— חיברות חשוב יותר מענישה בלתי פוסקת;

— אדם צריך אחריות, משמעות ותחושת ערך עצמי.

אם אנחנו באמת רוצים פחות אלימות ופחות תוקפנות בקרב בני נוער בישראל, אי אפשר לפתור את הבעיה רק באמצעות משטרה, מצלמות ועונשים. צריך להשקיע בחינוך, במסגרות לנוער, בבתי ספר טובים, בחוגים ובקהילה. צריך שמורים יקבלו שכר ראוי ומעמד מכובד, כדי שאנשים חזקים ומוכשרים ירצו לעבוד עם ילדים ובני נוער. וצריך גם גישות חינוכיות נכונות — לא אדישות ודוחות פורמליים, אלא עבודה אמיתית עם בני נוער כבני אדם.

כי העתיד של המדינה מתחיל לא בסיסמאות, אלא בדרך שבה החברה מחנכת את הילדים שלה.

ד”ר גוטניק