אזרחי

תוקפנות בקרב בני נוער וניסיונם של מחנכים מן העבר בשנים האחרונות בישראל מדברים יותר ויותר על תוקפנות בקרב בני נוער, אלימות, קטטות רחוב, בריונות ותחושה שחלק מהצעירים גדלים ללא מסגרות ערכיות אמיתיות. וברגעים כאלה כדאי להיזכר במחנך הדגול אנטון סמיונוביץ’ מקרנקו, שעבד עם בני נוער חסרי בית לאחר המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה — עם כאלה שהחברה למעשה כבר ויתרה עליהם. אלה היו ילדי רחוב: גנבים לשעבר, חברי כנופיות, בני נוער שגדלו בתוך כאוס, רעב ואלימות. אך מקרנקו הצליח לעשות את מה שלרבים באותה תקופה נראה בלתי אפשרי — להחזיר להם את כבודם האנושי ולהפוך אותם לאנשים נורמטיביים ומחונכים. הדבר הראשון שהדהים כל מי שהגיע לקומונה היה היופי והסדר. שבילים נקיים, פרחים, גן מטופח, מראות, סדר וניקיון בכל מקום. מקרנקו הבין דבר פשוט: אדם מתחיל לכבד את עצמו כאשר יש סביבו כבוד למרחב, לעבודה ולאנשים. הוא בנה את החינוך לא על השפלה ופחד, אלא על אמון ואחריות. בקומונה לא נעלו מחסנים, ובהדרגה בני הנוער הפסיקו לגנוב. לימדו אותם לא רק משמעת, אלא גם תרבות התנהגות, יכולת לדבר, להתווכח, להקשיב לאחרים, לכבד מבוגרים, לעמוד במילה שלהם ולא לאבד את צלם האנוש. חשוב במיוחד שמקרנקו מעולם לא התייחס לחניכיו כאל “אנשים מקולקלים”, גם כאשר מדובר היה בעבריינים לשעבר. הוא ראה בהם לא את העבר — אלא את האפשרות לעתיד. ידוע במיוחד סיפורו של סמיון קלאבלין — עבריין וחבר כנופיה לשעבר, שישב בתא נידונים למוות על מעשי שוד ואלימות. מקרנקו לקח אותו אליו באופן אישי וכמעט מיד נתן בו אמון. הוא השאיר אותו לבדו ברחוב, והנער לא ברח. בהמשך הוא עצמו הפך למחנך ועבד עם בני נוער במצוקה. או הסיפור על הבנות שקטפו תפוחים ירוקים מהעץ ופגשו את מקרנקו בדרך. המורה לא צעק עליהן ולא ערך עונש פומבי; הוא רק ביקש מהן כמה תפוחים לעצמו. חודש לאחר מכן, כאשר חילקו לכולם תפוחים בשלים, לאותן בנות החזירו דווקא את התפוחים שלהן — ירוקים וחמוצים. “חבל שלא נתתן להם להבשיל”, אמר להן. מאז איש כבר לא קטף תפוחים בלי רשות. רבים מהרעיונות שעליהם דיבר מקרנקו לפני כמעט מאה שנה נשמעים גם היום מודרניים ורלוונטיים: — חינוך דרך עשייה אמיתית ולא דרך אינסוף הטפות מוסר; — תחושת שייכות לקבוצה ואחריות הדדית; — אמון במקום פיקוח טוטלי; — משמעת בלי להשפיל את האדם; — יופי, סדר וניקיון כחלק מהחינוך; — פיתוח כבוד עצמי ותחושת ערך עצמי; — טיפוח תרבות התנהגות, תקשורת ואחריות; — הבנה שבני נוער זקוקים לא רק לאיסורים, אלא גם למטרה, משמעות ותחושת נחיצות לחברה. אם אנחנו באמת רוצים שבישראל תהיה פחות אלימות ותוקפנות בקרב בני נוער, אי אפשר לפתור את הבעיה רק באמצעות משטרה, מצלמות ועונשים. צריך להשקיע בחינוך, בתכניות לנוער, בבתי ספר טובים ובחוגים. צריך שלמורים יהיו משכורות מכובדות ומעמד גבוה, כדי שאנשים חזקים ומוכשרים ירצו לעבוד עם ילדים. וצריך גם גישות חינוכיות נכונות — לא אדישות ודוחות פורמליים, אלא עבודה אמיתית עם בני נוער כבני אדם. כי העתיד של המדינה מתחיל לא בסיסמאות ריקות, אלא בדרך שבה החברה מחנכת את ילדיה. ד”ר גוטניק